איך הודעת דוא״ל עוברת מהשולח לנמען

אתה לוחץ על «שלח», ואחרי כמה שניות ההודעה מופיעה בצד השני של העולם. זה נראה מיידי וישיר. בפועל, ההודעה עברה משרת לשרת, בערך כמו מכתב שעובר מתיבת הדואר למרכז המיון. הבנת המסלול הזה עוזרת להבין למה ספאם קיים, ואיך אפשר לאתר את המקור שלו.

דוא״ל הוא מכתב, לא שיחת טלפון

כשאתה פותח דף אינטרנט, הדפדפן והאתר מדברים בזמן אמת, כמו בטלפון: הדפדפן שואל, והאתר עונה מיד. אם האתר נפל, אתה יודע את זה מיד, מהודעת שגיאה.

דוא״ל עובד אחרת: הוא אסינכרוני, כמו דואר רגיל. אף אחד לא מחכה לתשובה על הקו. כל שרת מקבל את ההודעה, שומר אותה אצלו, ואז מעביר אותה לשלב הבא כשהוא יכול. אם השרת של הנמען למטה, ההודעה לא הולכת לאיבוד: שרת השליחה מנסה שוב באופן קבוע, במשך כמה ימים (לרוב 4 או 5). אם עדיין לא הצליח, הוא שולח לך הודעה על אי־מסירה, המקבילה של «הנמען אינו ידוע» בדואר.

ששת השלבים של המסע

1. כתיבה. אתה כותב את ההודעה בתוכנת הדואר. אנשי המקצוע קוראים לה MUA (Mail User Agent): זה הנייר והעט שלך.
2. הפקדה. התוכנה מוסרת את ההודעה לשרת השליחה של הספק שלך, אחרי שזיהתה אותך בסיסמה. זו תיבת הדואר בפינת הרחוב.
3. מציאת הכתובת. שרת השליחה מסתכל על הדומיין של הנמען (מה שבא אחרי ה־@) ושואל את ספר הכתובות של האינטרנט, ה־DNS, איזה שרת מקבל דואר עבור הדומיין הזה. המידע הזה נקרא רשומת MX: זה המיקוד של הדוא״ל.
4. הובלה. שרת השליחה פונה לשרת הקבלה ומעביר לו את ההודעה בפרוטוקול SMTP. שרתי ההובלה האלה נקראים MTA (Mail Transfer Agent): הם מרכזי המיון. לפעמים יש כמה ברצף (שער סינון ספאם, שרת של חברה…). כל אחד מוסיף חותמת בראש הכותרת: שורת Received.
5. חלוקה. אחרי שעברה את הבדיקות (סינון ספאם, אנטי־וירוס), ה־MDA (Mail Delivery Agent) מניח את ההודעה בתיקייה הנכונה: דואר נכנס או דואר זבל. זה הדוור.
6. קריאה. הנמען אוסף את הדואר שלו בתוכנה משלו, שמדברת IMAP או POP, או בדואר ברשת בדפדפן.

שלוש דרכים לשלוח, מסלול אחד

הודעה יכולה לצאת משלושה מקומות שונים. רק תחילת המסלול משתנה:

• תוכנת דואר (Thunderbird, ‏Outlook, ‏Apple Mail, אפליקציית הדואר בטלפון): היא מדברת ישירות SMTP, שפת הדוא״ל, עם שרת השליחה.
• דואר ברשת (למשל Gmail או Outlook.com בדפדפן): הדפדפן שלך מדבר HTTP, שפת האינטרנט, עם האתר של הספק. אחר כך הספק הוא שמעביר את ההודעה לשרת הדואר שלו, ב־SMTP.
• תוכנה על שרת: טופס «צור קשר» שנכתב ב־PHP, חנות מקוונת ששולחת חשבוניות, ניוזלטר… התוכנה מוסרת את ההודעה לתוכנת הדואר של השרת, בלי שאף אחד יושב מול מקלדת.

בכל שלושת המקרים, ההודעה מגיעה בסוף ל־MTA, ואז ל־MDA של הנמען. שאר המסע זהה לחלוטין.

פורט 25 המפורסם, ולמה הנתב שלך חוסם אותו

שרת הוא כמו בניין גדול: לכל שירות יש דלת ממוספרת משלו, שנקראת פורט. האינטרנט עובר בדלת 443 (או 80), ומאז 1982 שרתי דואר מעבירים זה לזה הודעות דרך דלת 25.

תוכנת הדואר שלך, לעומת זאת, בדרך כלל לא משתמשת בדלת הזו: היא מפקידה את ההודעות אצל הספק שלך דרך פורט 587 (או 465), תוך הזדהות בסיסמה שלך.

ספקי אינטרנט רבים חוסמים את פורט 25 היוצא בחיבורים ביתיים. הסיבה פשוטה: אחרת, מחשב שנדבק בווירוס יכול לשלוח אלפי הודעות ספאם ישירות לשרתי קבלה, בלי שום בקרה. כל בית היה הופך לשולח ספאם פוטנציאלי. כשהספק סוגר את הדלת הזו, הוא מחייב את כל הדואר לעבור דרך שרת השליחה שלו, שמזהה את השולח ומגביל את מספר ההודעות.

זו גם הסיבה שנוכלים מעדיפים לשכור שרת או לפרוץ לשרת: שם פורט 25 פתוח. המדריך פישינג: איך נוכלים מצליחים להעביר את ההודעות שלהם מפרט את השיטות האלה.

ההודעה של הנוכל עוברת בדיוק באותה דרך

הכול בדוא״ל הוא תקני: אותם כללים חלים בכל העולם, וזה מה שמאפשר לכל אחד לכתוב לכל אחד. לכן הודעת הונאה עוברת בדיוק באותו מסלול כמו הודעה הגונה. רק נקודת היציאה משתנה: שרת שנשכר לכמה ימים, אתר פרוץ, חשבון גנוב.

וכמו במכתב, יש מצד אחד מעטפה, שהשרתים משתמשים בה כדי להוביל את ההודעה, ומצד שני את המכתב עצמו, עם כותרת «מאת:» שאתה רואה על המסך. שום דבר לא מחייב את שניהם להתאים. בגלל זה כל כך קל לזייף את השולח המוצג.

לעומת זאת, חותמות ה־Received ששרתי הקבלה מוסיפים, ובעיקר השרת שלך, מספרות את האמת על המקור של ההודעה. בדיוק שם Baitback מחפש את כתובת ה־IP של השרת ששלח את ההודעה.

הידעת?

• הדוא״ל הראשון נשלח ב־1971. המהנדס האמריקאי ריי טומלינסון שלח אותו בין שני מחשבים שעמדו זה לצד זה. הוא זה שבחר בסימן @, כדי להפריד בין שם האדם לשם המחשב.
• בהתחלה, בלי עברית! פרוטוקול SMTP, שפורסם ב־1982, הוביל רק טקסט פשוט באותיות אנגליות: בלי עברית, בלי אותיות מנוקדות, בלי קבצים מצורפים ובלי תמונות. כל זה הגיע עם תקן MIME, החל מ־1992: הוא הופך כל קובץ לטקסט כדי שיוכל לנסוע. תוצאה משעשעת: קובץ מצורף גדל בערך בשליש במהלך הדרך.
• אין גודל מרבי בתקן. השרתים הם שקובעים את המגבלות שלהם: לרוב בין 20 ל־50 מגה־בייט להודעה, סוגי קבצים אסורים (.exe, ‏.js…), מכסה לכל תיבה, מספר מרבי של הודעות ביום. התקן דורש רק… ששורה לא תעבור 998 תווים.
• כתובות בתווים שאינם אנגליים. מאז 2012 תקן מאפשר כתובות כמו josé@café.example ואפילו בעברית. אבל שרתים רבים עדיין לא מקבלים אותן היטב.
• שיחה בטקסט קריא. שרתים מדברים זה עם זה בפקודות טקסט שכמעט אפשר להקליד ביד. הנה חילופי דברים מפושטים (C: השרת השולח, S: השרת המקבל):

S: 220 mx.destinataire.example ESMTP
C: EHLO mail.expediteur.example
S: 250 mx.destinataire.example
C: MAIL FROM:<alice@expediteur.example>
S: 250 OK
C: RCPT TO:<bob@destinataire.example>
S: 250 OK
C: DATA
S: 354 End data with <CR><LF>.<CR><LF>
C: From: Alice <alice@expediteur.example>
C: Subject: Bonjour !
C:
C: Salut Bob !
C: .
S: 250 OK: queued
C: QUIT

השורות MAIL FROM ו־RCPT TO יוצרות את המעטפה; השורה From: היא חלק מהמכתב. ההודעה מסתיימת בשורה שיש בה רק נקודה.